By Gili Izikovitz
19.02.2026 / Haaretz
ההבנה שדבר מה עמוק השתנה ביחסיה עם אביה הכתה במחזאית והסופרת הלגרד האוג בשנה השנייה למחלתו. זה היה ב–2015, היא היתה בת 46, ולצד רגעי צלילות לא מעטים אביה כבר הפגין בשלב הזה בלבול ודיסאוריינטציה, שכחנות לא מוכרת וחשדנות מלווה בהתקפי זעם. בהתכנסות המשפחתית בחג המולד, אחרי כמה חודשים מדאיגים כאלה, אמר בעצמו כי הוא חושש שמתחילה אצלו דמנציה; אבל רק באביב הבינה האוג, בתו השנייה מבין ארבעה, את המשמעות האמיתית של מצבו הרפואי. באותו יום היא נסעה לבקר את אביה הנופש בבית הבראה ויחד הם יצאו לטייל ביער הסמוך למקום. ככה נהגו תמיד, צועדים בלי יעד ברור, סומכים על כישרון הניווט וחוש ההתמצאות שלו. אלא שהפעם, אחרי הרבה צעדים, התברר לה שהם אבודים לגמרי ביער העבות. עכשיו, כך הבינה, היה אביה מבולבל והיא צריכה למצוא את הדרך בשביל שניהם. להמשיך ללכת, כן, אבל לאן?
"דמנציה מזמינה דיון רחב יותר ממה שקרה באותו רגע", היא אומרת ברבע חיוך. "היא מחייבת אותנו לשאול מה הקרקע שאנחנו עומדים עליה. מי שבא במגע עם חולי דמנציה חווה את התחושה הזאת שאין לך מושג היכן הם. ההורים הם עמודי התמך שעליהם נבנה עולמך. הם הקרקע המוצקה. לפעמים את רוצה להתקרב אליהם ולפעמים להתרחק, אבל הכל, כל מה שתעשי — יהיה ביחס למה שהם מהווים בחייך. דמנציה מפגישה אותך עם האיש הזה שהוא אבא שלך, הוא שם, הוא נראה כמו עצמו, אבל מערכת היחסים משתנה בבת אחת. כעת האחריות היא עלייך. אני זוכרת שאותו רגע בטיול הבנתי את זה ממש מילולית. מעולם לא הצטרכתי לסמוך על עצמי כדי שנמצא את דרכנו, אבי ידע תמיד לאן עלינו לפנות כדי להגיע ואפילו לא עלה בדעתי לא להיות רגועה לחלוטין בטיולי האב־בת האלה. בבת אחת התברר לי שזה כבר לא המצב; האחריות היא עלי ואני צריכה להשתלט על הסיטואציה, לנווט אותנו ממש — גם בשביל המסוים הזה וגם בכל רובד של משמעות".
הרעיון של היעלמות, הימחקות של אדם, הדהד בראשה של האוג לאורך שמונה שנות מחלת אביה, מהרגע שגילה סימנים מוקדמים לשיטיון ועד מותו מקורונה בתחילת 2021. היא הפכה בו ואז גם מיקדה בו את תשומת הלב המקצועית שלה. זה לא היה חריג במיוחד: האוג, יוצרת תיאטרון ומחזאית, ממייסדות קבוצת התיאטרון הגרמנית רימיני פרוטוקול, פעלה כך גם בעבר, נתפסה לנושא, חקרה אותו ואז יצרה בהשראתו. היא לא התכוונה להתבסס על ניסיונה האישי, בהתחלה לקח אותה התחקיר לאזורים אחרים לגמרי, אבל ככל שהמשיכה להתעמק בנושא נדמה היה לה ששני נתיבים מקבילים של סיפור הולכים ונבנים לנגד עיניה, והשילוב ביניהם מייצר תשובה עמוקה על השאלה הגדולה שעניינה אותה.
האוג מצאה את עצמה לכודה בפרטי התחקיר על ההיעלמות המסתורית של טיסת מלזיה איירליינס MH 370 שיצאה מקואלה לומפור לבייג'ין ב–8 במרץ 2014. הערפל סביב נסיבות התרסקות המטוס ומותם של 239 הנוסעים ואנשי הצוות שהיו עליו לא התבהר מעולם ותלי תלים של תיאוריות והסברים נבנו על האירוע. מנגד, היתה היעלמותו של אביה ששקע ונעלם היכן שהוא במחשכי מוחו בעודו בחיים. העובדה ששני האירועים האלה קרו באותו הזמן, ראשית 2014, כמו התיכה את שתי ההיעלמויות זו בזו ועוררה שאלות זהות: איפה אתה? לאן נעלמת? איך מתמודדים? בשני המקרים נותרו מאחור קרובי משפחה המומים ומתאבלים, שרויים באי־ודאות מול נעלם חסר פתרון.
בשלב מסוים נתקלה האוג בתיאוריה שנקראת Ambiguous Loss ("אובדן עמום"), מונח שטבעה בשנות ה–70 החוקרת האמריקאית ד"ר פאולין בוס לתיאור תחושת אבל עמוקה שלא יכולה להירפא בגלל היעדר עובדות ברורות או סיום חד־משמעי. האוג חיברה בין שני הנושאים וב–2022 עלה לראשונה מחזה שחיברה. היא קראה לו: All Right. Good Night, על שם המילים האחרונות שאמר קפטן מטוס הבואינג 777 למגדל הפיקוח בקואלה לומפור, 39 דקות לאחר תחילת הטיסה, כשעזב את המרחב האווירי של מלזיה. המחזה, שמאז עלה על במות בכל אירופה ותורגם לצרפתית, אנגלית וספרדית, עסק בשאלות מטפיזיות של מוות ונוכחות. "אול רייט. גוד נייט" הוא גם שמו של ממואר לא שגרתי שהאוג חיברה בהתבסס על יצירת התיאטרון ויצא לאור בעברית בתחילת החודש (הוצאת ספריית רות, תרגמה טלי קונס).
"הנושא הגדול שעניין אותי היה היעלמות ולכאורה זה היה עניין תיאורטי. הרעיון של היעלמות מנוגד לתיאטרון שרוצה להתרחש, להנכיח את עצמו, לשים את עצמו על במה. ריתקה אותי השאלה אם נצליח ליצור יצירה שמפקפקת בקיום, שבוחנת היעלמות, במדיום שהכי מבקש נוכחות והיראות שיש. התחלתי לפגוש המון אנשים שיכלו לספר לי משהו על היעלמות. הסיפור המשפחתי שלי לא היה נוכח בשלב הזה; עקרונית, לעולם לא הייתי חושפת את רגשותי או את ניסיוני האישי באופן הזה.
"היעלמות המטוס המלזי היתה נקודה אחת שחשבתי עליה בתחקיר, אבל ברגע שהסטת את מבטך אל המטוס המלזי קשה מאוד לעזוב את התחקיר כי יש אינספור תיאוריות וקונספירציות, הסיפור הזה קרוע ומפורר ולא הגיוני בשום צורה והוא מורכב מכל כך הרבה נפגעים. צללתי לתוכו והלכתי לאיבוד בתוכו וכיוון שהוא היה עדיין בעיצומו ולא פתור בשום צורה, לא הצלחתי לפצח איך אפשר יהיה להעלות אותו על במה. להפוך את האובדן הלא מעובד של בני המשפחה של הנספים לחומר דרמטי נראה לי פגום, אבל מצאתי שאני מזדהה עם חלק ממה שהם תיארו. אובדן הזיכרון של אבא שלי כמובן לא דומה לאי־ודאות הנוראה שהם התמודדו איתה, אבל רגשית הרגשתי שיש לי הבנה עמוקה.
"פאולין בוס כותבת על מטופלים שלה שבני משפחתם נעלמו או היו קורבנות של פיגועי 11 בספטמבר, וגם על טיפול בבני משפחה של חולי דמנציה. תחושת הניתוק ממי שיקר לך היא משותפת. ניסיתי לשלב בין הדברים. זה היה מהלך מהוסס ומסוכן, אני לעולם לא מערבת את חיי ביצירה שלי, אבל החלטתי לנסות ולראות איך אולי אצליח בזה, מבלי לזעזע ולסחוט את הסיפור האישי שלי. רציתי להתקרב ולהתרחק כל הזמן, לא לנפנף ברגשות, וכך נוצרו שני הקווים האלו, שני פתילי העלילה".
שני פתילי העלילה שמסתלסלים בממואר של האוג יוצרים במקביל קריאה במתח גבוה וריחוק אינטלקטואלי. שילוב שני הסיפורים מכריח את הקוראים שלא להיסחף רגשית אחרי אף אחד מהם. התובנות שעולות בנוגע לנושא אחד — חלות מיד על הנושא האחר. האוג חוקרת את אבלם של בני משפחות הקורבנות ואת התיאוריות הרבות שמבקשות להסביר את היעלמות המטוס (היא מונה יותר מ–70 ספרים שנכתבו עליה). היא מספרת מה ידוע על מה שאירע על סיפון המטוס לפני היעלמותו המסתורית מהמכ"ם ומה קרה בחיפושים אחרי שייריו. היא חוזרת אל אותם שמות שוב ושוב ומספרת מה העלו חוקרים ומומחים ואיך פעלו בני המשפחות. במקביל, היא משחזרת מה קרה בחייו של אביה בשמונה שנות מחלתו, אבל נודדת גם אל העבר הרחוק, זה שלא הכירה כלל או הכירה בקושי — מילדותו של האב במלחמת העולם השנייה, דרך הגבר הצעיר והנוקשה שגדל להיות, שהתגרש מאמה ונישא בשנית, ועד הדרך הבהירה והקשוחה שבה הביט במה שצפוי לו בעתיד והתכונן לקראתו.
בשיחת וידיאו נינוחה היא מסבירה: "הרגשתי שאני מוכרחה לחפש אותו גם בתוך הביוגרפיה שלו, בהיסטוריה שלו ובאזורים שהוא לא חלק איתי מעולם ולא ידעתי מה עבר עליו בהם. אלה כמובן הרגעים שבהם את מבינה שהוא היה שם כל חייך, אבל את הופעת בחייו ברגע מסוים בלבד. בעצם, את קיימת שם רק חלק קצר מהזמן. כשהוא חלה הבנתי שמוטלת עלי משימה — להתאים את עצמי למי שהוא אבי עכשיו. אם יש לך אפשרות לשחק איתו את המשחק, זה עדיף. כשהפסקתי להתעקש על העובדות, להתעקש שהיום הוא יום שני, שהתאריך הוא זה וזה ואני בתך ואתה אבי, זה היה מפתח לזמנים טובים יותר בשבילנו. יכולנו לצחוק שוב וליהנות זה מחברתו של זו. יכולתי לשכוח את עצמי ואת מי שאני ביחס אליו וזה היה נחמד, אבל לצד זה גם היתה לו היסטוריה. הוא היה משהו ולא את הכל ידעתי".
אגברט האוג, שלא מוזכר בספר בשמו אלא רק כ"האב" או "אבי", נולד ב–1938 למשפחה גרמנית דלת אמצעים. בתו כותבת בספר על שיחה שבה הוא מספר לה איך לאחרי שנולד חבר משפחה המליץ לאביו להצטרף למפלגה הנאצית, מתוך אחריות לפרנסת הבית. זאת היתה המציאות המובנת מאליה: "מיין קאמפף" בספרייה (אביה לא זוכר אם קרא אותו ואם בני המשפחה נפטרו ממנו אחרי המלחמה או פשוט העבירו אותו למדפים האחוריים כפי שעשו בבתים רבים), תמונת הפיהרר על הקיר ופחד אימים, שהוא חוזר אליו שוב ושוב, מפני ההפצצות. ברשימותיו, שהיא מצטטת מהן בספר, היא מוצאת זיכרון שכתב אחרי ש"סוף סוף הפסדנו". הוא נזכר איך ישב והתבונן בריבוע הבהיר שהותירה התמונה שהוסרה פתאום מהקיר וסביבה הצהיב הטפט. היא מצטטת מחשבון הנפש שעשה: "הפשיזם התנחל במחשבותינו וברגשותינו בעיקר בחשאי. הוא באמת טבע את חותמו העמוק על שנות הילדות המוקדמות, הרות הגורל, של הדור שלנו. מבחינה ביוגרפית, לא ההורים שלנו הם הדור הפשיסטי, אלא אנחנו".
לימים, למרות הבית חסר האמצעים שהגיע ממנו, הוא הצליח להתקבל לתיכון עיוני ונרשם, בניגוד לעמדת הוריו, ללימודי תיאולוגיה. אחרי האוניברסיטה עבר לניו יורק וחי גם בקליבלנד. הוא הושפע עמוקות מנאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, וחזר לארצו עם אמונה שכל נוצרי מוכרח להיות רדיקלי ולשאוף לשינוי. את אימה של האוג, שהכיר כשהיה כומר בכפר קטן, הוא עזב בשנות ה–80 ועבר להתגורר בדירת גברים קואפרטיבית בפרנקפורט. לתקופה מסוימת הוא היה מעורב בפוליטיקה המקומית ושימש כחבר מועצת העיר מטעם הסיעה הסוציאל־דמוקרטית. היא זוכרת הפגנות שאליהן לקח אותה ואת אחותה הגדולה ויוזמות חברתיות שהגה והוציא לפועל. אחת מהן, קהילת קשישים שיתופית שכללה דירה מוגנת לחולי דמנציה, היתה המקום שבו סיים לבסוף את חייו. הוא היה, היא מסבירה, אדם מחמיר ומסודר שנערך בקפידה לפרק האחרון של חייו. היא מתארת כיצד היא ואחיה — שני ילדים נוספים נולדו לו מנישואיו השניים — יושבים עמו אחרי האבחון בגינת קהילת הקשישים שאליה עבר, מביטים בדיירים הדמנטיים ביחד איתו בדממה.
"אני חושבת שאבי התאפיין במחשבה בהירה מאוד בנוגע למה שקרה ולמה שקורה סביבו. זה גרם לו כל חייו להיות אדם פוליטי ולהתאפיין בנוקשות ושיפוטיות. הוא לא היה אדם נעים בהכרח, היו לו ציפיות גבוהות מאוד מאחרים והשקפה ברורה על טוב ורע ואיך צריך להתנהג. הוא לא ייפה דבר. אחרי שהוא פרש מעבודה הוא התכונן היטב לזקנה. כנערה מתבגרת וכאישה צעירה זה היה לי קשה, אבל הידיעה שהוא לקח בחשבון והתכונן לכל מיני סוגים של סוף, היתה הקלה. ידענו מה הכי מפחיד אותו וממה הוא חשש בעיקר, שזה לאבד את כבודו, להפוך לחפץ שמזיזים ממקום למקום ולהיות מבודד. הוא חשב שגם דמנטים צריכים לבוא במגע עם אנשים. וכך ידענו גם מה מוטל עלינו".
את חושבת שהוא היה אוהב את מה שכתבת עליו?
"זאת שאלת השאלות. אני חושבת שהוא היה אוהב את היצירה אבל לא את העובדה שהיא עליו. הוא היה אוהב את האפקט מעורר השיח שיש ליצירה הזאת. אני פוגשת צופים וקוראים ואנשים שחולקים איתי את סיפוריהם. זה שונה מכל דבר שעשיתי בעבר. הנושא הזה הוא טריגר לרבים וזה משהו שאני חושבת שהוא היה אוהב. הוא היה מעריך את העובדה שזה גורם לאנשים להכיר בנושא, לדבר עליו ולא להדחיק אותו. אני מקווה ככה".
האוג, בת 57, היא שם מוכר ומוערך בסצינת התיאטרון בארצה. היא זכתה בפרסים רבים ויצירותיה, שהוצגו באירופה, אוסטרליה וארה"ב, עוררו לא פעם דיון סוער ואפילו מחאה וכעס, למשל היצירה "אדולף היטלר: מיין קאמפף 1 ו–2" שעסקה בספרו של היטלר והוצגה תחת אבטחה בשל חשש להפרות סדר או הפגנות. היא מתגוררת בברלין אבל השיחה בינינו מתקיימת בזמן שהיא עובדת על יצירה חדשה ונמצאת בעיר האוניברסיטאית מרבורג לצורך תחקיר. היא תוהה במהלכה איך יחושו קוראים ישראלים מול תיאור הביוגרפיה של אביה ומהנהנת כשאני אומרת לה שהיה מוזר במיוחד לקרוא עליו אחרי המלחמה שהשתוללה כאן בשנתיים האחרונות, ובמחשבה על אימת הילדים. כל הילדים.
"אבי היה עסוק כל חייו בניסיון להבין את המלחמה, להבין את השואה, ללמוד עליה", היא אומרת. "הוא ידע שכילד הוא השתייך לדור הפשיסטי, כך הם גדלו. הם לא היו פשיסטים נלהבים, הוריו פשוט שיחקו את המשחק, אבל דווקא משום כך הוא גדל להיות מבוגר ביקורתי ביותר כלפיהם והוא היה מוטרד ביותר מהצורך להיפטר מזה, להתנער מהחינוך הזה. היו תקופות שייחלתי להורה קל יותר. היום אני מעריכה אותו. אני גם חושבת שהודות לו גדלתי להיות אדם מודע ומתבונן במציאות. אני יודעת שאני מסתכלת באנשים ורואה אותם במלוא מורכבותם וגם מקבלת השראה מהם".
את ההשראה הזו אפשר למצוא גם בצורה שבה היא מתייחסת — בפרטי פרטים ותוך העלאת אינסוף סימני השאלה — לאסון התעופה. שנה אחרי התרסקות טיסת MH 370 התרסק מטוס נוסעים נוסף של מלזיה איירליינס. במקרה זה התגלה כי הוא יורט מעל אוקראינה. האוג היתה אמורה להיות על המטוס הזה — כנראה סיבה נוספת לעניין הדקדקני שלה בהתרסקות — וברגע האחרון נקבע שתטוס במטוס אחר, אבל שאלות של גורל וכוונת מכוון מרחפות כל הזמן בספר. מה פשר המטען המשונה שהועמס שלא כמקובל על המטוס שנעלם בדרכו לבייג'ין? מי גרם לצניחת לחץ אוויר פתאומי במטוס, שאחד החוקרים מצא שנעשתה ביודעין? כיצד קרה שהטלסקופים שבאי דייגו גרסיה לכאורה לא ראו את המטוס? בחודש הבא יצוינו 12 שנים מאז האסון ולא נראה שהוא קרוב לפענוח.
איך הגיבו בני המשפחות של הניצולים לחיבור שעשית?
"בזמן התחקיר אני חושבת שרבים מהם היו עייפים מאוד מלתאר את רגשותיהם, להישאל שוב ושוב מה קרה כשבמקביל הם לעולם לא קיבלו תשובות ולא הצליחו לברר מאומה על מה שקרה. לאורך השנים רבים נאלמו ונעלמו. החליטו להתנתק. היה קשה ליצור קשר עם בני המשפחה. היה מישהו שאיבד את אשתו ואמר לי שמההתחלה היה לו ברור שהיא איננה. שאין סיכוי שהיא שרדה, ולכן עליו לבטא בחייו שלו את העובדה הזאת. הוא צבע קירות בביתו, שינה את החדרים והכניס כלי פלסטיק, שאשתו לא הסכימה להם מעולם. הוא ביקש להוכיח שהחיים עכשיו הם אחרים. מבחינתי זה הקביל לגישה שמכירה במה שאירע, נותנת לה שם ברור. היו אחרים שנהגו הפוך ממנו. אשתו של אחד הנעלמים החליטה לא להזיז דבר, היא אפילו לא גזמה את הדשא בביתה, כדי שלא ישתמע שהיא הפסיקה להמתין.
"היו שיחות שגנזתי. שהרגשתי שהדברים שנאמרו היו לא מעובדים כלל וחששתי לנצל את הצער של האנשים. כל מי שדיברתי איתם שמעו ממני שבכוונתי להקביל את מה שקרה לאבי להיעלמות של קרוביהם וחששתי מאוד בהתחלה מהתגובה שלהם. לא רציתי שהם יחשבו שאני משווה או מקטינה את האסון שלהם, אבל איכשהו הם הבינו מה אני רוצה לעשות והבינו שאני לא מחפשת להשתמש בטרגדיה שלהם".
את מאמינה למשהו מהתיאוריות?
"אני חושבת שהתיאוריה האחרונה שאני מזכירה בספר, שהמטוס הופל בכוונה בגלל ציוד צבאי טכנולוגי שהיה עליו, היא אפשרית. אני לא מאמינה בסיפור ההתאבדות המפוארת של הטייס. כדי לטשטש את האמת במקרה כל כך גדול מוכרח להיות רצון בינלאומי ושיתוף פעולה של מדינות. כל כך הרבה מדינות מעורבות, חייב להיות רצון מאחד ביניהן. אני מנסה לחשוב על פתרון אפשרי, לא מטורף במיוחד, אבל הסיפור הזה לא פתיר והוא מלא בסימני שאלה עצומים. בכל פעם שניסיתי לחקור מצאתי את עצמי צוללת לאיזו מחילת ארנב חדשה ולבסוף מתעניינת יותר באנשים שחקרו או נפגעו מאשר בעובדות והוכחות", היא מחייכת. "אבל ככה זה תמיד אצלי".